Has free choice always led man to morality?

For the most part, free will brought mankind to corruption, to debauchery, and to the rule of evil men. The great philosophers, Socrates, Plato, and Aristotle, believed that if man let his mind rule his will he would arrive at pure morality. But the human mind did not always prevail to the side of morality, and the moral education of the great philosophers affected only a few individuals. As for communities as a whole, none were influenced by the example of Socrates, nor by Plato’s “utopia” [presumably referring to “The Republic”], nor Aristotle's political philosophy, to improve social arrangements or to raise the public to a purely moral life.

What is the reason for this failure of philosophy?

The laws of Plato (in “The Republic” and “The Laws”) were based on the Socratic assumption that the knowledge of the ideal of the good which individuals reached through philosophical education would suffice to produce a law-abiding society. However, human law did not stand the moral test in any society known to us. No state of laws has ever made a righteous nation.

Even Aristotle's belief that the individual’s political nature would lead society to morality, because that would bring happiness to most people, has not been confirmed by history. Aristotle tried to ground man's moral will when subordinated to nature’s law to the framework of the natural causality operating in the animate world. In doing so he succeeded in explaining much of the ethical activity arising in everyday moral challenges. Still, he did not recognize morality in its supreme manifestation, the pure morality of the prophets and the righteous, the pious and the holy. Like Socrates and Plato before him, he did not acknowledge the unique actualization of pure righteousness in the life of society, when it received its constitution from those inspired bearers of righteousness. Its true moral origin is neither in human nature nor in human wisdom, nor even in the wisdom of those messengers, but rather in God’s demand to mankind:

"It hath been told thee, O Man, what is good, 

and what the LORD doth require of thee!"   (Micah 6:8)

This demand does not arrive through the weight of knowledge nor from intellectual activity. Pure moral rectitude cannot come from any logical inference. It arises from decisive facts: the fact of prophecy in the life of the prophets, and the fact of the revelation of Mount Sinai in the life of the prophetic people.

In prophecy, God only revealed Himself to the prophets as a teacher of men, showing them at Sinai how to gain knowledge of His will, the will revealed in the giving of the Torah. The Torah taught them true opinions, legislated righteous laws and judgments, and commanded the performance of purifying deeds that strengthen right-mindedness.

Before Sinai man was subject to the dictate of nature, but henceforth a new kingdom, the kingdom of the Torah, opened before him. In the kingdom of nature, he was enslaved by the laws of nature, but in the kingdom of Torah he became free. Here, too, there were many laws [as there were in the legislation of the Athenian philosophers], but here, man has the choice: He may choose to accept the Torah and keep its commandments, liberating him from bondage to nature, from bondage to his instinctive drives, as well as from the bondage of human tyranny, such that no mere mortal could ever rule him.

_

אך כלום תמיד הובילה הבחירה החופשית את האדם אל המוסריות? לרוב הובאו רבים דוקא על ידי רצונם החפשי השחיתות, אל ההוללות, ואל שלטון האדם באדם לרע לו. הפילוסופים הגדולים, סוקראט, אפלטון, ואריסטו, סברו כי אם ישליט האדם את הסכל על הרצון יגיע למוסריות צרופה,--אולם לא תמיד הכריע השכל האנושי לצד המוסריות, והחינוך המוסרי של הפילוסופים הגדולים השפיע רק על יחידים מועטים.  אשר לקיבוץי אנשים לא הושפעה שום עם לא מן  הדוגמה של סוקראט, לא מן ה”אוטופיה” של אפלטון, ולא מחכמת המדינה של אריסטו, להיטיב את הסדרים 

.החברתיים, ולהעלות את החיים הציבוריים לחיי מוסריות צרופה.

מה היא הסיבה לכישלון זה של הפילוסופיה?

החוקות שהוצאו על ידי אפלטון (ב"מדינה" וב"חוקים") היו מיוסדות על ההנחה הסוקראטית כי ידיעת הטוב שאליה יגיע היחידים על ידי חינוך פילוסופי דיה להשפיע בדרך חקיקה על החברה,--אולם חוקי אנוש לא עמדו במבחן המוסריות בשום ציבור הידוע לנו מין ההיסטוריה, ושום מדינת 

.חוק לא נעשתה למדינה מוסרית

אף אמונה אריסטו כי תביעותה של ההרגשה החברתית בכל יחיד תוליך את החברה כולה למוסריות, שתביא אושר רב למרבית בני אדם, לא אושרה בהיסטוריה. בנסותו לבאר את הרצון המוסרי של האדם כחלק מן החוקיות השוררת בטבע, כמשועבד לחוקים, כנתון במסגרת הסיבתיות הפועלת בעולם החי, הצליח אמנם אריסטו להסביר יפה את פעולות הרצון האנושי המתגלה ב'אתיקה', במוסריות היומיומית, אולם הוא לא הכיר את מוסריות בהתגלותו העילאית את המוסריות הצרופה של נביאים וצדיקים, חסידים וקדושים. כסוקראת וכאפלטון לפניו לא חכיר בייחוד את פעולת המוסריות הצרופה בחיי חברה שלמה, שקיבלה את חוקתה מנושאי מוסריות זו. אכן מקורה של מוסריות זו אינה לא בטבע האנושי ולא בחוכמה אנוש, אף לא  בחכמתם של 

:הנושאים הללו, יסודה בדרישת האלוה מבני אדם

"הגיד לך, אדם, מה טוב, ומה ה' דורש ממך!"

על דרישה זו עמד האדם לא מתוך שיקול דעת ופעולה מחשבתית: בתחום המוסריות הצרופה לא המופת ההגיוני הוא המוליך את המסקנה,--כאן העובדות מכריעות: הנבואה בחיי הנביאים, והמימד הר סיני בחיי עם הנביאים.

בנבואה נגלה האלוה לנביאים כקורא אל בני האדם, כרוצה בקירבתם כמודיעם את רצונו; במעמד הר סיני נגלה לעם כנותן התורה, כמלמדם דעות אמיתיות, כמחוקק חוקים ומשפטים צדיקים, וכמצווה על מעשים אשר בהם תצורפנה המידות הטובות, והתחזקנה הדעות הנכונות. 

עד אותו מעמד היה האדם נתון במלכות הטבע,--מעתה נפתחה לפניו מלכות חדשה, מלכות התורה. במלכות הטבע היה משועבד לחוקי הטבע,--במלכות התורה נעשה בן חורין. גם כאן רבים החוקים, אבל לו, לאדם, ניתנה הבחירה: רצונו--הוא מקבל את התורה ושומר על חוקיה, המשחררים אוטו משיעבודו לטבע, מהשתלטות יצריו עליו ומשלטון עריצים ורשעים בחברה האנושית, רצונו--הוא שב להיות נפעל, סביל, ונתון במסגרת חוקי ברזל של הטבע, שכאילו אין האדם יכול להיות שליט עליהם.

Scott Alexander